במשך כל הריאיון מדגישה לי נטלי, 22, כי היא מפחדת להשתמש בשמה האמיתי מחשש שהתוכן יגיע למפקדיה ויגרום להתנכלות. בצעד אמיץ היא מספרת על הצד הפחות יפה בצה”ל כלפי היחס לחיילים בודדים.
נולדתי בארץ וההורים עזבו לחול ותמיד באנו לבקר את הסבתא בחגים והרגשתי חיבור לארץ. החלטתי לבטל את הפטור שמגיע לי כי אני לא גרה פה ולעשות עליה. עליתי לארץ ושלושה חודשים אחרי כבר התגייסתי. היו רגעים טובים וישר הכירו בזכויות שלי ובאמת הכל הולך חלק אבל אז אפשר ליפול על מפקדת שלא מבינה את כל מלוא המשמעות של להיות חיילת שאין לה בית חם במרחק 40 דקות מהבסיס.
כחלק מהזכויות של חייל בודד יש את הזכות לבקש טיסה לחול לבקר את המשפחה. התחלתי להגיש את הטפסים ומשש לא התחשבו בזה, הסגל גם לא היה מכבד ימי סידורים והייתי ממש צריכה להתעקש על כל דבר. היה יום שנשברתי והתחלתי לבכות, ממש התקף געגועים למשפחה והיה לי קשה נפשית, במקום לתמוך המפקדת שלי אמרה לי “תגידי תודה שיש לך הורים לחזור אליהם, יש חיילים בודדים שאין להם גם את זה, רציתי למות”.
“יש לי בן זוג תומך שרק בזכותו אני שורדת את השירות, הוא משכנע אותי להגיש כבילה נגד אותה מפקדת אבל אני מפקדת שיתנכלו לי ואני לא רוצה להחמיר את המצב. נותרה לי שנה ואני מעדיפה לצלוח אותה במקום להכנס לתהליך הזה שבו הכוח בידיהם” היא מתארת בפחד.
ועדיין, מתוך מקום של תקווה, נטלי מתארת שהיא מרגישה מחוברת לארץ ולמרות שהיחס הוביל לירידה במוטיבציה היא מרגישה שזה המקום שלה והסגל לא משליך על הרצון שלה להישאר בארץ אחרי השחרור.
את הריאיון מסיימת נטלי בתקווה שתהיה יותר מודעות לנושא ושחיילות אחרות לא יפחדו להתלונן בגלל שיהיה להם יותר לאן לפנות בעתיד.
