לא האמנתי ששלושה ימים אחרי הגיוס כבר אמצא את עצמי בכלא

הסיפור האישי שלי שהוביל אותי להתנדב עם חיילים בודדים

היי, אני הראל בורפקר מדימונה בן 27. גילוי נאות – אחד משני מקימי אתר זה ממש ולפני עשור עברתי חוויה לא פשוטה עם הצבא, מגיוס לא פשוט לעסקאות עבור סיגריות בכלא ואיך החלטתי לתרום חזרה לקהילה, הסיפור המלא לפניכם.

הגיוס וההסתבכות

עוד לפני הגיוס עצמו, הגעתי ללשכת הגיוס בבאר שבע ועברתי את תהליכי המיון הרגילים. בכל שלב בתהליך הצהרתי שאני מגיע מבית לא פשוט כלכלית. אני לא חייל בודד וההורים שלי תמכו לאורך כל התהליך אבל אבי נקלע לחובות ונאלץ למכור את הבית. הגשתי את כל המסמכים הדרושים והובטח לי שיגיעו לביתי לביקור בית – שלא התרחש מעולם. לא האמנתי אז שטעות של חיילת אחת לא מפוקסת תעלה לי כל כך ביוקר.

ביום הגיוס קיבלתי מעטפה חומה המכילה מידע על מצב הת”ש שלי. נאמר לי למסור אותה למשקית ת”ש ביחידה שלי ושאסור לי לפתוח אותו. התעכבתי לילה בבקו”ם בגלל שהמתנתי לבדיקת רופא ולא סיימתי את שרשרת החיול שלי באותו יום. יש פלוגת מתמיינים בבקו”ם שלא כולם מכירים ושם ישנתי. לא הצלחתי לישון לרגע אחד מעקיצות היתושים באותו לילה ופתחתי את המעטפה.

החלטה ששינתה הכל – גיליתי שסגרו את תיק התש שלי בטעות, בטענה שנעשה ביקור אצלי ואני לא זכאי. ביקור ששוב אומר – מעולם לא נעשה, טעות אנוש שעלתה לי בשלוש שנים הבאות של חיי. הייתי חם מזג באותה תקופה, יותר מהיום ובדיעבד אני לא מצדיק את כל הבחירות שלי. אבל דבר הוביל לדבר ומצאתי את עצמי מסרב לעלות לאוטובוס ולהתפנות לטירונות שלי. עד שלא יטפלו במצבי הכלכלי בטרם אעבור טירונות (שהייתה אמורה להיות חצי שנה) ואז יזכרו לטפל בי. הדגשתי שזהו זמן שלהוריי ולי – פשוט אין. הבעיות שלי נפלו על אוזניים ערלות ובמקום זה מצאתי את עצמי על מיני ואן בליווי משטרה צבאית בדרך לכלא 6. מהכלא חזרתי ישירות לבקו”ם והדרך הבירוקרטית לא נגמרה שם.

במדים בתקופת השירות. צילום: הראל בורפקר

נקודת שבירה ועריקות

אחרי שהגעתי לחצי שנה מתחילת השירות השלי – זכויות התש שלי עדיין לא התקבלו והתיק שלי כבר היה מוכתם. מראש נתפסתי כבעייתי והטיפול בי התעכב. הוחזרתי לבקו”ם לשינוי שיבוץ שלוש פעמים וכל פעם לקחה זמן ולבסוף התייאשתי. ברחתי מהצבא כדי לעבוד, לא יכולתי יותר. החסכונות שהיו לי מאותם כמה חודשים בודדים שעבדתי לפני הגיוס נגמרו. להורים לא היה איך להביא לי כסף, אפילו לשווארמה, אם נתקעתי אז עם כל הכבוד לסחבת של צה”ל יש אנשים ואני בניהם שמסתובבים ללא כלום בארנק ובלי הנסיעות חינם גם לא היה לי איך להגיע. ירדתי לאילת, שם איש לא מכיר אותי והתחלתי לעבוד במלונות, עובד שקוף שלא שמים לב אליו.

עבדתי במשך שנה וחצי, את רוב הכסף שלחתי להוריי שבדימונה, ישנתי במגורי עובדים של המלונות ואכלתי במלון גם בימי החופש שלי כדי לחסוך בהוצאות. להתיידד עם החבר’ה מהרום סרוויס לא מזיק בכלל. בסופו של דבר החלטתי לגמור את העניין, הלחץ המתמיד שהיום פתאום אתפס בידי לוכדי עריקים. האופציה שבה אם אפצע אני שייך לצבא ולא יכול לטפל בעצמי בלי שאתפס זה לא מציאות קלה. עזבתי את אילת והסגרתי את עצמי למחנה נתן בבאר שבע. משם הועברתי לכלא ארבע והחוויה של לראות שופט צבאי ולהיות באזיקים לראשונה בחיי היא לא פחות ממשפילה. את כל זה נאלצתי לעבור כי לא מצאתי את עצמי נתמך במערכת. חובתי וחובת כל אחד היא לתרום למדינה את זה אני יודע היום וידעתי גם אז. אינני משתמט התגייסתי בכל מרצי וכוחי. אבל הייתי מספיק אחראי לדווח על מצבי שנה לפני הגיוס וטעות אנוש הובילה לרצף טעויות הזוי שכזה. ההחלטות שלקחתי הובילו לסיבוך וכמו שאמרתי בהתחלה כנראה שעם הרוגע שיש לי היום הייתי עושה דברים בצורה חכמה יותר אבל חוסר זמן וארנק ריק בגיל 18 עושים את שלהם וזה מה שהתגלגל.

השחרור ולאחריו

ביליתי בכלא לא פחות מארבע חודשים, ללא חופשות או ביקורים. להוריי אין רכב ולא יכולתי להטריח אותם במצבם הבריאותי להגיע עד צריפין. אני לא מעשן ובכסף שהופקד לי מהמדינה לקנטינה שלי קניתי לאנשים סיגריות. עשינו עסקאות כדי שיביאו לי יחד עם הוריהם שמגיעים לבקר אותם, שמפו וסבון ועוד דברים שנגמרו לי. ככה דאגתי לעצמי דרך עסקאות בכלא, שום דבר לא חינם ושם לומדים הכי טוב. להוריי שיקרתי שהכול בסדר, לא רציתי להדאיג אותם. אחרי הכול אני לא בכלא התאילנדי, אבל זה בהחלט הוסיף להם מתח מיותר שלא רציתי ליצור.

לבסוף שוחררתי מהכלא וגם מהצבא השתחררתי על אי התאמה. “אי התאמה” – הביטוי של צה”ל לומר שאותה מערכת גדולה כשלה מלעזור למקרים לא כל כך שגרתיים. אי התאמה שלי לבירוקרטיה של חודשים רבים וארוכים. העדפתי שנה וחצי של משכורות שעזרו לי להחזיק את עצמי ומשפחתי מעל המים. הבנק של הוריי וצה”ל לא מסונכרנים בניהם ועשיתי מה שהייתי חייב באותו רגע.

הסיפור שלי הוא כלום לעומת סיפורים שנתקלתי בהם בכלא ובחיים, במהלך כל אותם חודשים בכלא מצאתי את עצמי חושב הרבה על הבחירה שלי. על מה אעשה אחרי שהכול יגמר. הבטחתי לעצמי שאסגור מעגל עם הצבא. השנים עברו ובמהלך לימודי התואר שלי התחלתי להתנדב בעמותת “בחברת אחיי”. הוצמדתי לחייל בודד בבאר שבע שאותו אני מלווה כבר שנה וחצי. אני מצליח לדבר איתו ולהרגיע אותו ברגעים שבהם הוא רוצה לשבור את הכלים, מניסיון.

אני אמנם לא הייתי בודד בהגדרה אבל הייתי בודד מול המערכת ובתחושת ה’לבד’ אני בהחלט מבין. אני משתף את סיפורי האישי כדי לתת השראה לאחרים שרוצים לעזור שכולם יכולים לתרום. אם אתם רוצים לעזור ולא יודעים איך, מוזמנים לפנות ואשמח לייעץ לכם.

Related Posts

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *