“רק שגדלתי, הבנתי שלא כל ההורים מרביצים לילדים שלהם”

כריסטופר חביב, 23, עזב את בית הוריו בקרית טבעון כשעוד היה נער מתבגר. זה לא היה עבור לימודים בפנימייה או מכינה קדם צבאית, כריס היה חייב לעזוב. בבית הוריו, המקום שהיה אמור להיות חוף מבטחיו כריס חווה אלימות במשפחה. ״אני ממש זוכר מגיל קטן, את עצמי הולך לחברים שלי ופשוט מסתכל בחלון לפני שאני נכנס אליהם. אני זוכר שראיתי איך הם חיים וקינאתי. קינאתי בהם כל כך ואפילו לא ידעתי להסביר את זה. לא ידעתי להגיד שזו אלימות במשפחה, רק כשהתבגרתי הבנתי שלא כל ההורים מרביצים לילדים שלהם, ושזה לא הפתרון של ההורים״ מספר כריס בגילוי לב.

הקלילות שלו והנינוחות שלו מפתיעה בהתחשב בסיפור שהוא מספר, הקושי שהוא חולק איתנו לא מסתדר כמעט עם האיש הכל כך נמרץ שעומד מולנו. הוא מסביר שעבד על זה שנים והוא במקום יותר טוב בזכות האנשים שבחייו והמסלול בו הוא נמצא. בימים אלו כריסטופר לומד משחק בבית ספר למשחק על שם “גודמן” בבאר שבע ומתכונן לעבור לתל אביב. המשחק נתן לי כלים להתמודד עם השדים שלי והחברים מאוד תומכים משפחה שנייה שלי.

הגיוס לצבא

הניתוק לא היה מהיר וקל, משפחתו של כריס עשתה מאמצים בשביל שהוא יחזור על אף שלא רצה. הם ניסו להחזיר אותו הביתה ולסגור את העניין בשקט אך כריס סירב והתגייס כחייל בודד. בשונה מהרבה חיילים בודדים אחרים, כריס נאלץ להילחם על הזכות שיכירו בו כחייל בודד כחצי זמן מהשירות שלו. הוא מסביר שהסיבה למלחמה בהכרה הייתה בעקבות אימא שלו שרק הקשתה על מצבו.

״אימא שלי האמינה שאם היא תצליח לגרום לצה״ל, לא לסייע לי בכחייל בודד על ידי זה שהיא תגרום להם להבין שאני לא חייל בודד. אז אני אכנע מלחץ כלכלי, אחזור אליהם והכל יחזור לקדמותו. היא ממש ניסתה לחבל בזה שאקבל כסף מהצבא כדי שאחזור אליהם. ולא שהיה להם איך לסייע לי כלכלית, כן? סתם כי היא רצתה שאהיה קרוב אליה ולא חלילה אדווח על מה שהם עושים”.

הכרה, סופסוף

החוויה הזו לא פשוטה וכריס מתאר איך הוא נקרע בין טרטורים ובירוקרטיה “היה מאבק בין אימא שלי למשקיות ת״ש בעקבות אי תיאום גרסאות -בין הסיפור שלה לשלי. היו לי משקיות ת״ש שמאוד נלחמו עליי לאורך הדרך בזמן שאימא שלי דאגה שאני לא אצליח לקבל את ה-׳חייל הבודד’. אבל היו כאלה שלא הבינו הרי יש לנו את אמא שלך בטלפון שאומרת הנה אני והבית שלנו פתוח אז קשה להבין למה אתה בודד והזכויות שלי, רחוקות מלהגיע.” אחרי סחבת וחודשים שכריס נותר באוויר, לבסוף הוא קיבל הכרה כחייל בודד.

“אחרי הרבה מאוד מאבקים ושהיא הבינה אחרי חודשים שאני בשירות ושאני לא חוזר לא משנה מה היא תעשה. הצלחתי לקבל את הזכויות שלי בסוף. אבל עדיין הייתי צריך לחדש כל כמה חודשים את ההכרה, כאילו זה לא היה קבוע”. בגלל המצב עם ההורים הצבא החליט להקשות ואילץ אותי להוכיח כל כמה חודשים מחדש שאני בודד בשביל להמשיך לקבל את הזכויות. מבחינת הצבא זה נחשב בודד לא מובהק׳״  מסביר כריס.

“קשה לחיילים בודדים לסמוך על אנשים אחרים”

״אין לי ביקורת כלפיי צה״ל , אלא יותר אמירה על כיצד אנשים תופסים חיילים בודדים ומה זה גרם לי להרגיש. יום לפני סיום הטירונות שלי, מפקד מהמחלקה הגיע ואמר לי ׳שמעתי שאתה חייל בודד, שתדע שיש לי חדר פנוי בבית אז אם אתה רוצה אני ואימא נשמח לארח אותך׳ שזה היה מקסים עבורי. כאילו המחווה שלו ריגשה אותי וזה גם ככה תקופה שאתה מרגיש לבד אז ממש צריך את החיזוקים האלה. אבל אחרי שלושה ימים שכתבתי לו הודעה הוא לא ענה לי כבר. זה דוגמה מדויקת שראיתי לאורך השנים גם כמשוחרר. יש יותר מדי אנשים שמצהירים שהם רוצים לעזור אבל לא באמת עוזרים ברגע האמת וזה יותר גרוע מאלה שלא מציעים”.

כריס מספר על האכזבה שהרגיש אז, דווקא שהיה הכי צריך את העזרה. ״אין עם זה בעיה שאתם רוצים להרגיש טוב עם עצמכם, אבל משהו בניסיון לעזור אבל בלי שבאמת מתכוונים לזה, יותר פוצע מאשר עוזר, אני חושב שקשה לחיילים בודדים לסמוך על אנשים אחרים, וזה סתם גורם עוד פצע לבנאדם״.

מבחינת ההכנה של צה”ל לאזרחות כריס מתאר את סוף השירות שלו ונזכר״בסוף השירות הצבאי יש כנס עבור חיילים בודדים שמטרתו להכין אותנו לחיים, מביאים מנטור שעוזר לתכנן דברים לעתיד, לכתוב קורות חיים, לעשות ראיון עבודה נכון, וזה כנס מהמם. לי אישית זה לא עזר, אבל ראיתי אנשים אחרים שזה מאוד עזר להם, והתחושה שמישהו מבין שהוא צריך לקחת עלי אחראיות היא תחושה חשובה״. כריס כמו חיילים רבים נאלץ להעזר בעמותות דוגמת מייקל לוין שמסייעת לו בהפגת הבדידות גם בימים אלו שלאחר השחרור וחלוקת החוויה עם אנשים שעברו משהו דומה. הגדרת הבודד לא נגמרת ביום השחרור, היום אני אזרח משוחרר בודד”