״אין לי עזרה כלכלית מההורים, אני בעצם אישה עצמאית מגיל 14.״ מספרת לירון כפיר, 23, חיילת בודדה משוחררת מבאר שבע. לירון העבירה את רוב חייה בפנימיות, ואת המעגלים החברתיים שלה, יצרה בחוגים פחות מוכרים כמו: מועדון “כפית” – המשמש כמרכז יעוץ, הכוונה ופנאי. במועדון כפית הממוקם בעיר באר שבע, מלווים בני נוער בסיכון במרחב בלתי פורמלי.
הסיפור של לירון
לירון נאלצה לעזוב את הבית לאחר שעברה שם חוויות לא פשוטות. חוויות שעליהן היא מתקשה להרחיב, כמעט עשור אחרי והנשוא עדיין מציף אותה. היא התרגלה לרחוב ולרווחה שמודעת למצב, היא בקשר עם עובדות סוציאליות שנים אבל לטענתה זה לא באמת עוזר. במשך השנים הקיפה עצמה באנשים כמוה, כל אחד ומצוקתו וכך חיזקה עצמה ונסמכה על אנשים שעזרו והושיטו יד.
אחת מנקודות המפנה עבור לירון בתור חיילת בודדת היה מרכז מייקל לוין בב״ש, שבשנתיים האחרונות הפך עבורה לבית. המרכז היה מקום להישען עליו בתור חיילת משוחררת ללא תמיכה. בשונה ממקומות כמו בית החייל – שלאחר שלושה חודשים מרגע השחרור, הופך להיות לא רלוונטי עבור חיילים בודדים משוחררים. מרכז מייקל לוין לא מפסיק את הסיוע וממשיך ללוות חיילים בודדים ולעזור להם בכל מה שהם יכולים. ״הם עזרו לי במעברי דירה, במשקפיים חדשים, ארוחות חמות ומקום לעשות בו ארוחות שישי וחגים״ מספרת לירון בהתרגשות. רוני, אחראית המקום מקפידה על קשר אישי עם כל חייל עד כמה שניתן והיא זו שמקפידה להזמין את לירון למפגשים במרכז גם שנה לאחר השחרור.
״בשנה הראשונה הייתי צריכה להילחם על המקום שלי בבסיס״
“לא הכול היה קל”, היא מספרת בכאב וחושפת את הקשיים הגדולים בשירותה הצבאי. בניהם, אחד הקשיים הגדולים בשירות היה המלחמה היום יומית לצרכים שלה כחיילת בודדה וכיצד הבירוקרטיה בצה״ל רק הקשתה על הצורך שלה להתקיים. ״הסתבכתי עם היחס ביני לבין המפקד שלי. בשנה הראשונה הייתי צריכה להילחם על המקום שלי בבסיס, עד שעברתי לתפקיד של מאבטחת מתקנים. שם היה לי יחס טוב יותר עם המפקד”. אבל היחס הוא בהחלט תלוי מפקד, מבהירה לנו לירון. “זה היה מלחמה על יציאה הביתה בשביל ללכת לעבוד או על היום סידורים שלי, יום שמגיע לי על פיק חוק אבל לא טורחים לממש את הזכות, כל מפקד וסדר העדיפויות שלו”. המציאות הצהלית הקשתה על לירון והיא מספרת שבעזרת היחס של המפקד השני היא צלחה את השירות.
שנה עברה מאז השחרור של לירון. כיום היא חולמת להשתלב בעשייה הביטחונית ולעבוד בתור לוחמת אש. היא מסבירה שבתור מישהי שמגיל קטן הייתה ללא עורף משפחתי והייתה צריכה לעבוד בשתי עבודות במקביל כנערה בשביל להתקיים – הצבא היה הרע במיעוטו. המסגרת אכן הייתה קשוחה אבל לפחות אתה יודע בסופו של יום שאכלת ואיפה אתה ישן ושאתה בטוח. לירון מספרת בחיוך שהיא אופטימית ולמדה לקחת את הדברים בפרופורציה ככל שהתבגרה.
לגבי היחס של צה”ל והטיפול בחיילים בודדים, לירון מסכמת את השיחה ואומרת לנו ש”אני כן יכולה להגיד בתור מישהי שעברה את הגרוע מכל, שצה”ל יכול לשנות הרבה בטיפול שלו. בעיקר בעניין היחס האישי לאותו חייל בודד, גם האינטראקציה עם המשקית ת״ש שצריכות לתת יותר אינפורמציה. מדובר בבנות בגיל 18-19 שלא מבינות את המשקל שיש מישהו שלגמרי תלוי בהן. יש מקומות כמו בשירות הסדיר שזה מרגיש כמו עבודה ולא שמים לב אלייך, יש חייל אחד או שניים שנחשבים בודדים והם צריכים טיפה יותר יחס אישי. היחס הזה כל כך חשוב ואנשים לא תופסים את זה – כי אם לא היחס האישי, הלך כל השירות”.
